הנושא הזה של בית, תחושת שייכות, חיבור, ואנדומטריוזיס, חוזר על עצמו הרבה הרבה במפגשים שלי עם נשים בקליניקה, והאמת – גם בחיי שלי.
כתבתי לא מעט על הנושא הזה, וחקרתי אותו לעומק ולרוחב, עם עצמי, עם מטפלות, עם מטופלות, במפגשי השבט, ובפעילויות אחרות שארגנתי עם השנים. הנה עוד הגיג.
רחם הוא איבר הבית. איבר ההכלה והביטחון. ופעמים רבות אני מוצאת שהאשה שיושבת מולי גדלה בחוסר ביטחון בביתה, או בתחושת חוסר שייכות, או בתחושת ריחוק מההורים, או אולי אובדן של ההורים (בפרט האמא). באמונה שאין לה מקום בעולם, או שאין לה בית בעולם, היא לא שייכת.
והסימבוליקה של האנדומטריוזיס מתאימה באופן ציורי להפליא למצב שכזה – הנה רקמה דמוית רירית רחם, נמצאת מחוץ לרחם, וכשהיא לא ברחם המצב לא טוב. היא מנסה להשתייך לאיברים אחרים אבל היא לא מתאימה אליהם. היא לא שלפוחית שתן, או מעי, או סרעפת, אני יכולה ממש לדמיין שהיא כאילו מחפשת בית (אם להתייחס לתיאוריה החצי מופרכת של נדידת רירית), או צמחה במקום שהוא לא הבית שלה (אם להתייחס לתיאוריה היותר מבוססת של התמיינות לקויה של רקמות).
מעניינת ומרתקת אותי הסימבוליקה הזו, והיא כמובן מאד אישית ומדברת משהו אחר לכל אישה.
אז מה זה הדבר הזה שחוויתי ואני מתה לשתף איתכן כבר מלא זמן – כולכן יודעות שעברתי דירה לפני כמה שבועות. רוצה לחלוק איתכן תובנות מכוננות שזכיתי לקבל בזכות הצעד הזה, ושאולי אולי יעזרו גם לעוד איזו מישהי או שתיים –
אני בהיותי ילדה מאומצת, גיליתי במהלך מסע הריפוי שלי שאני מסתובבת בעולם מאז ילדותי בתחושת אי שייכות גדולה מאד. שעל אף נאורותה הרבה של אימי ומשפחתי, שגידלה אותי בפתיחות גמורה ואהבה אין קץ, ושמעולם לא נתנו לי להרגיש לא שייכת (אפילו להיפך, הרבה פעמים קיבלתי יחס מועדף), לא יעזור בית דין מה שנקרא, תחושת אי השייכות כאילו מקודדת בגנים שלי. (אולי באמת, אם להתייחס להעברה בינדורית, אבל זה לפרק אחר בטלנובלה).
וכבר שנים שבעלי היקר ואני חיים בדירות שכורות וחולמים על בית משלנו, וזה לא קרה. אני תמיד אומרת שאני חולמת כבר לשתול עץ. ואני עוד תמיד אומרת שאני מרגישה בעצמי כמו העצים שלנו שעוברים איתנו דירה בעציצים ענקיים, ושאני בעצמי צמאה כבר להתיישב איפשהו ולשלוח שורשים עמוק עמוק.
גרנו בגבעת יערים כמעט 7 שנים. הולדנו שם ילדים, דישנו וצימחנו שם קהילה מטרפת, וגם קצת נולדנו שם מחדש (בעיקר אני). וכל הזמן הזה תחושת אי השייכות המולדת הזו מזרימה לי קור בעורקים, ותחושת החסר הזו מפעמת ומורגשת בכל יום. "אין לי בית משלי, אני זמנית פה, תהני עכשיו ממה שיש כי תיכף מי יודע אם יהיה" ועוד כל מיני כאלה.
ואז – החלטנו בצעד כבד מאד לעבור לצור הדסה. לטובת חינוך טוב יותר לילדים שלנו, הגדול עולה לכתה אלף המרגשת-סיבה טובה לקפיצת גדילה הורית.
ואז פתאום גיליתי את תגלית חיי!
אני באבל! אני מרגישה שאני עוקרת את עצמי ואת חיי ממקום שהוא לי בית! עוקרת? אם אני עוקרת סימן… שיש שורשים! ויש לי בית!
ופתאום, מתוך תחושת האבל הגדולה אני רואה את כל מה שסביבי כבית – השביל הזה הוא הבית שלי, וחומת הבטון המכוערת של השכנים היא הבית שלי, והעמק המטרף מולי הוא הבית, והכביש הזה הוא הבית, והיער הזה הוא הבית, ו….. התובנה המכוננת שנחתה עליי בזמן שאני נוסעת בדרכים וחווה את כל זה:
"אני ילדה של העולם! כל מקום הוא לי בית, ובכל מקום בו ליבי יהיה, יהיה לי בית! "
WHAM BAM THANK YOU MAAM!
איזה כיף של פתיחת עיניים!
זה היה כל כך משמעותי שאין סיכוי שאפילו הטפשת החמורה שלי תעלים את התובנה הזו מהזיכרון שלי (ובטח לא עכשיו אחרי שכתבתי אותה שחור על גבי לבן מרצד מולכן).
מרגיש לכן מוכר? מרגיש לכן שיש לכן שורשים מגולגולים וסבוכים בנעליים שמשתוקקים לפרוץ החוצה ולצלול עמוק אל האדמה?
אפשר לשנות א ת הסיפור. יש כה הרבה שאפשר לעשות כדי לשנות את התודעה ואת תפישת המציאות. לא חייבים לעשות צעד רדיקלי כמו שאני עשיתי כדי לגלות אוצרות חבויים בליבכן.
בתמונה – ארז, אדם, אור ואני, בתמונה אחרונה שלנו מהחניה של ביתנו הישן בגבעת יערים, בתום סעודת הפרידה שלנו מהבית והשכנים.
באהבה
חני