בימי הסגרים והשיגעון העליתי פוסט מקסים לערוץ הטלגרם שלי, ונתקלתי בו לאחרונה. חשבתי שהוא יכול להתאים גם לכאן:
לפעמים נדמה לי שיש תכנית לימודים כללית, והשבוע הנושא הנלמד עולה וחוזר על עצמו בכל שיחה, פוסט, מחשבה ורגש.
היום מצאתי את עצמי מדברת עם שלוש נשים אהובות, על אותו נושא שהרחמא שלי מדברת איתי עליו בשבועות האחרונים,
וכאילו מילותי אליהן היו מילותיה אליי:
אהובה, זוכרת אותי?
זוכרת אותך?
זוכרת איך זה להיות את קצת מדי פעם?
אני יודעת שלפעמים את קצת שוכחת…
זה בסדר,
אני כאן כדי להזכיר לך,
שגם אותך את עוד אוהבת. שגם לך עוד יש מקום
במיכל האהבה הגדול שלך
שאזכיר לך איך?
שימי עליי רגע ידיים אהובה,
ומלאי אותך רגע באוויר עד שהידיים ינשמו את נשיקותיי
ועכשיו הרגישי:
מה את צריכה עכשיו?
ממש ברגע זה?
"לקום" אמרת?
לא שמעתי,
אה "לזוז"? "לנוע"?
קומי לך אהובה, זוזי נועי
לאן את צריכה לנוע?
הלאה מכאן?
למקום שקט?
נו, בואי תתחילי בלצאת מהבית
הרגליים כבר יקחו אותך
יופי יצאת,
יחפה? גם טוב
הכי טוב
לאן את צריכה עכשיו?
למקום עם אויר?
לכי בעקבות הרוח,
אולי היא תרמוז לך
לקחה אותך הרוח עד לפתח היער אה?
ואת יחפה אה?
את זה לא חשבת שתעשי היום…
נו מה רע,
תכנסי יחפה ליער,
אולי הרגליים ישמעו ככה יותר טוב את האדמה שלך
ואז הרחמא החכמה שותקת,
היא יכולה לנוח,
כי היער מדבר עכשיו עם הנפש,
ואני נזכרת
ואוהבת
וכואבת
וכה אוהבת
ולא צריכה הרבה יותר מזה
וחוזרת חזרה,
והרחמא נחה,
בנחת של אמא שעשתה את שלה
ויש שקט בגוף ושקט בלב
מי אני כשאני לא אמא?
כשאני אמא לי
כמעט שכבר שכחתי
מזל שלפעמים אני הולכת יחפה