כשנגמרו ימי הסגרים של 2020, ירדנו לילה אחד למכתש רמון לראות כוכבים נופלים, ואיתנו היו שיירות של רכבים באישון לילה. מעולם לא הייתי מאושרת כל כך לראות פקק תנועה. לראות אנשים חיים יוצאים החוצה לטבע שימח אותי כמו שמזמן לא שמחתי ומילא אותי בהשראה.
עם שחר של ליל יהלומים במדבר, עלו לליבי מהאדמה הבקועה שתחת רגליי המילים האלה, שהרגשתי שהן תמצית הקיום שלי. התזכורת הזו שהלוואי שיכולתי לשאת אותה איתי מיום היוולדתי דרך כל תלאותי וכל שמחותי. הרגשתי שעליי להוציא את המילים האלה החוצה, שיגעו אולי גם בלבבות אחרים:
שֳׁלִּי נַעֲלַיִךְ מֵעַל רַגְלַיִךְ
כִּי הַמָּקוֹם הַזֶּה הוּא מִשְׁכָּני
חֻפַּת הַקְּטִיפָה הַשּׁחֹרָה שְׁחֹרָה מֵעַל לְרֹאשְׁךָ
הַמְּנֻקֶּדֶת בְּיַהֲלוֹמֵי אֱלֹקוּת
הֵם מַתָּנָה שֶׁנָּתַתִּי לְךָ
שֶׁתֵּדְעִי שֶׁאֲנִי שָׁם
בְּכָל כִּוּוּן שֶׁתַּבִּיטִי
אֲנִי מְכַסֶּה אוֹתְךָ בַּקֶּסֶם
הָאֲדָמָה הַמִּתְעוֹרֶרֶת בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר תַּחַת רַגְלַיִךְ
הַמַּרְוָה כְּמוֹ מַיִם חַיִּים אֶת צִמְאוֹנְךָ לְיַצִּיבוּת
הִיא הָרֶחֶם הַגְּדוֹלָה
שֶׁתֵּדְעִי שֶׁאֲנִי כָּאן
בְּכָל צַעַד שֶׁתֵּלְכִי
אָתּ צוֹמַחַת מִתּוֹכִי
מִלְּמַעְלָה אַהֲבָה
וּמִלְּמַטָּה אַהֲבָה
וְאֶת – חַיִּי