בעשור האחרון בחיי אני הופכת הרבה במהותה של מחלה ומהותו של ריפוי, כמעט ללא הרף, וככל שעוברות השנים מתגלים עוד ועוד רבדים.
האגדה הזו נבעה מקרבי תוך כדי נהיגה, מתוך תפישת עולמי ומערך האמונות האישי שלי, ואני מרגישה שהיא מציירת את מהותה של מחלה ומהותו של ריפוי.
היא מדברת אנדומטריוזיס ומכילה אלמנטים ספרותיים רבים שמרמזים על כך, ובאותה נשימה היא מדברת כל קושי מכשול ואתגר עיקש שיכול לצוץ בחיינו ללא קשר לכותרת זו או אחרת.
האגדה אמנם נבעה ממני אך אני מרגישה שהיא קולקטיבית. היא מורכבת מכל הנשים שפגשתי, שליוויתי או לא ליוויתי, מהנשים שנגעו בי, שנגעתי בהן. מרגישה שכולנו מתלכדות תחת אותה אמת אחת, ועם זאת עבור כל אחת האמת היא אחרת.
כל אחת שתשמע או תקרא את האגדה הזו תיקח אותה למקום אחר, יפרטו בה מיתרים אחרים, תיוולדנה בה תובנות אחרות. והכל נכון, והכל אמת, ובכל תקופה האמת משנה צורה.
רגע לפני שתאזיני, מילה על ההקלטה:
את האגדה הקלטתי כמעט מיד אחרי שהיא ירדה לי ללב ויצאה בכתב אל המחשב. בלי חזרות, בלי ליטושים, אפילו עם כמה גליצ'ים באופן שבו התבטאתי. הייתי בבית הוריי, ופשוט הייתי חייבת להקליט אותה, הייתי מלאת התרגשות ונפעמות מהדבר הזה. ברגע מסוים אמא שלי נכנסה לחדר כדי לומר לי שלום והחלטתי להשאיר את הקטע הזה ולא להסירו בעריכה. יכולתי להקליט מחדש בתנאי אולפן ביתי, ללא הפרעות, עם דיבור מהוקצע, וליצור הגשה מושלמת, אבל יש משהו באותנתיות של אותו רגע, ובחוסר המושלמות, שפשוט קסם לי. החלטתי להשאר עם הגרסה הזו, הבתולית, האותנתית, הלא-מושלמת, בתור גרסת הדגל.
הצעה לעבודה מעמיקה
האגדה הזו היא לא עוד סיפור. היא מרגישה כמו מתנה שקיבלתי להעביר הלאה, והלוואי שתיטיב עם כל מי שצריכה.
אני מזמינה אותך להאזין לה, ותוך כדי האזנה אולי לשמור לצידך דף ועיפרון, ולכתוב. לשים לב אילו רגשות עולים בך, האם יש דמות שפורטת לך במיוחד על מיתרים, האם יש דמות שאת מזדהה איתה, רגשות שאת מכירה מקרוב, מילים או משפטים שמהדהדים בליבך.
את יכולה להיעזר בטקסט שלמטה, לזהות את ההפסקות בין חלקי הסיפור (היעזרי בכותרות שהכנסתי) ולעצור את ההקלטה במקומות האלה ולהגות, לנשום, לכתוב, לפגוש את מה שעולה בך. זו כמובן רק הצעה.
זכיתי לעשות עם האגדה הזו עבודה בקבוצות וההשפעה היתה עמוקה ומרגשת. לכן לטובת מי שרוצות לקחת אותה לכיוון כזה אני מעתיקה לכאן את הטקסט המלא, ומאשרת כבר עכשיו מראש לכל מי שחפצה בכך להשתמש בטקסט הזה, בתנאים הבאים:
לשמור על הטקסט המקורי כפי שהוא, לתת קרדיט, ולספר לי איך זה הלך.
ודבר אחרון:
יש לי חלום…
אני חולמת להפוך את האגדה הזו לסרטון אנימציה קצר, אנימציה קלאסית, אם יש פה מישהי מהקוראות שנמצאת במקצוע הנכון ורוצה לשתף איתי פעולה עם זה – אנא פני אליי.
באהבה רבה ממני
חני
(לחומרים נוספים בתחום של ריפוי גופנפש ואנדומטריוזיס הכנסי לטאב האוניברסיטה, ולמקבץ המאמרים "הגוף כמפה אל הנפש")
בת המלכה והקבצנית-לקחנית/ מאת חני איזנשטט כרמי
הקדמה
פעם בממלכה דמיונית כלשהי חיה לה בת מלכה יפהפיה. כולם אהבו אותה ורצו להיות בחברתה הנעימה.
בת המלכה היתה מלאת שמחת חיים, ואומרים עליה שהיתה מאירה את האולמות בהם באה בעורה הקורן מאור, וצלילי צחוקה היו מנעימים את האוירה.
שערה הארוך המתולתל והגולש הקצר החלק היפהפה, החום בלונדיני שחור כעורב, ועיניה הכחולות חומות ירוקות כדשא רענן, היו לסמל יופי ומוצא להערצה בקרב בנות הממלכה.
היה לה הכל. כך חשבו כולם וכך חשבה גם היא.
תפנית עקשנית
יום ארור אחד שקעה השמש על בת המלכה. על מפתן דלת הארמון , ממש מתחת לחלון חדרה, הופיעה אשה משונה. היא היתה לבושת בלויים, מכוסה ברדס שחור בלוי ומצחין כמוות, עורה השחור היה פצוע ופניה, שנראו רק במרומז מתחת לברדס, היו מלוכלכים. היא בכלל היתה כולה טינופת וצחנה. הרימה ראשה מעלה ושלחה את ידה העקומה, הגרומה והמכוערת אל החלון וצעקה: "תני לי ואקח ממך… תני לי ואקח ממך… אקח ממך… תני לי…."
כעסה בת המלכה על הקבצנית-לקחנית החצופה וצעקה לגרשה, אך זו נשארה בשלה.
קראה בת המלכה לשומרי הארמון אך אלו, כבמעשה קסם לא הצליחו למצוא את הלקחנית האיומה ולא יכלו לגרשה. התמלאה בת המלכה פחד נורא, מצופה גועל וסלידה, עטוף בעצבות וכעס.
כך היה יום ועוד יום יום.
שמחת החיים של בת המלכה כבתה כנר ברוח. וכבמעשה פלצות, ככל שניסתה בת המלכה לגרש את הלקחנית כך התכערה היא יותר ויותר, פצעיה גדלו והגירו מוגלה מגעילה, ידיה ורגליה התעקמו עוד יותר וקולה הפך צורם יותר ויותר עם כל יום שעבר: "תני לי ואקח ממך…. תני לי ואקח ממך…. אקח ממך… תני לי…"
בת המלכה שקעה בדכדוך. כבר לא היתה מוקפת מעריצים, אנשים כבר לא התעניינו בחברתה המדכאת, ואולמות לא הוארו באורה הקורן וצלילי צחוקה כבר נשכחו אפילו מעצמה.
החלום
ואז לילה אחד – חלמה היא חלום מוזר. בחלום היא ראתה את הקבצנית הלקחנית המאוסה. מכוערת כמו שד, מצחינה צחנת מוות, מלוכלכת, דוחה. ובחלום התקרבה הנסיכה אל הלקחנית, נמשכת אליה, ממוגנטת, תופעה נפוצה בחלומות שכאלה. התקרבה והתקרבה עד שנתקלה בקיר של בדולח שלא הבחינה בו קודם. והקיר מפריד בינה לבין כיעורה של האיומה. מגן עליה, מרחיק אותה מפניה. בחלום הופיע אל צוואר הנסיכה נרתיק קטן, מונח על ליבה ובו יהלום גדול. והיא בחלומה ידעה בדיוק את שעליה לעשות. חרצה בקיר הבדולח ובאחת התפורר הוא לרסיסים. אז יכלה הנסיכה להתקרב אל האביונה, המכשפה, האיומה, הדוחה, השדה, המפלצתית’ שכה פחדה ממנה, כעסה עליה, נגעלה ממנה, נמשכה אליה…
רוח פרעה מאחוריה והסירה באחת את הברדס שכיסה כל העת את פניה של המפלצת – ולאימתה תדהמתה של הנסיכה – ראתה את פניה שלה נגלים בפניה של הקבצנית-לקחנית…..
העצה
התעוררה בת המלכה בבהלת מוות מחלום הביעותים הזה ורצה יחפה במסדרונות הארמון אל חדרה של זקנת הארמון, האשה החכמה בממלכה.
המלכה האמא-של-האמא-של -האמא שלה.
ששערה היה ארוך וגלי ולבן כשלג, ואומרים עליה שפעם גם לה היה שיער חום מתולתל גולש בלונדיני חלק, ושבן לילה הלבין כולו.
מיהרה וסיפרה לה על החלום והתחננה להסבר שירגיע את בהלתה.
הסתכלה אם-אם-אם-אימה החכמה עמוק אל תוך עיניה הכחולות-חומות ירוקות כשדה רענן שטבעו עכשיו בדמעות ואמרה לה: בת-בת-בת נכדתי האהובה, על מנת להסיר את האימה עלייך להזמין את הקבצנית אל ביתך, להושיב אותה לשולחנך, לבלות איתה עם ידידייך. רק ככה תוכלי להסיר ממך את עולה הנורא. כי היא את ואת היא.
הנסיכה רתחה מזעם ואימה וזעקה – אין-דומה-לי-בה! אין דומה לי בה! לא יקום ולא יהיה! אכרית אותה מעל פני! אקרא לציידים ולרוצחים, למכשפים ולתלייני הממלכה, אסיר את הנגע הזה מעליי ואוכל סוף סוף לשמוח!
וכך עשתה. קראה לציידים ולרוצחים שערפו את ראש הקבצנית, אך זו חזרה שוב לחיים ימים לאחר הסרתה, כמו פטריות בביצה מעופשת, כמו טפילה יונקת חיים. קראה למכשפים שהטילו בה כשפים שהחלישוה ושינו צורתה אך שוב ושוב חזרה היא לקדמותה ועם כל ניסיון השמד הפכה מכוערת יותר ויותר וזועמת וקולה הצורמני צווח בקול בלתי נסבל "תני לי ואקח ממך… תני לי ואקח ממך…. " פושטת ידיה המכוערות האיומות אל עבר הנסיכה בכל פעם שזו מציצה מחלונה לראותה אם כבר חוסל הנגע. גם להעלותה על המוקד פקדה, וזו בערה גם בערה. ומן האפר עלתה ושבה מחדש.
וכל הזמן הזה האשה הלבנה צופה מלמעלה בחלונה, ומחכה.
ההסכמה
לבסוף תש כוחה של בת המלכה. שבורה ומיואשת פנתה שוב לחדרה של החכמה, האם-אם-אמא שלה וביקשה את עצתה החכמה.
נכדתי המבולבלת והאבודה, כמה הרחקת לכת, עלייך לעשות כמצוותי ולהכניס את הקבצנית אל ביתך, להושיב אותה אל שולחנך, להכיר לה את ידידייך. אין לך ברירה אחרת. כי את היא והיא את.
ובת המלכה צייתה. פתחה את שערי הארמון וירדה לקבל את פניה האיומות, נוטפות הריר והמוגלה, הסירחון והכיעור אל תוך הארמון.
והקבצנית הלקחנית סוף סוף שתקה.
אז במשך ימים הלכה הקבצנית עם הנסיכה לכל מקום, אכלה משולחנה את מיטב המאכלים המזונות ותענוגות החיך, פגשה את חבריה של הנסיכה, טיילה איתה בשדות ובגני הארמון. לאט לאט הזדקפה קומתה, ריחה המצחין הלך ונחלש עד שנעלם עם מקלחות הורדים והיסמין המלכותיות, הפצעים שעל ידיה הלכו ונרפאו.
עד שיום אחד הסכימה הקבצנית לקחנית להסיר את בגדיה, לחשוף לראשונה את פניה וללבוש את בגדי הארמון.
זקופת קומה, נקייה, ובריאה, כשצלקות מעטרות את עורה במקומות בהם היו פעם פצעים זבי דם ומוגלה, הסתובבה אל בת המלכה וחשפה את פניה.
בת המלכה כרעה אליה ברך, חפוית ראש ואמרה לה:
"את אני והנני את, סלחי לי על שהפרדתי אותך מעליי"…
והקבצנית ענתה: "תני לי את אהבתך ואקח ממך את פחדייך"
למחרת התעוררה בת המלכה כששערה לבן כשלג, והקבצנית לקחנית נעלמה כלא היתה.
באותו יום הוכתרה למלכה.
***הסוף… וההתחלה***