יש משהו בהנצחה בספר, שנותן אשרור לכך שמה שכתוב בו מספיק חשוב. מספיק משמעותי לעולם. זה מה שקרה לי עם הספר "סודות הרפואה המשלימה" של רחל טלשיר. למרות שזה נשמע טפשי, לראות את הסיפור שלי כתוב שחור על גבי לבן בספר של מישהי אחרת ריגש אותי עד למעמקים. ההכרה של רחל טלשיר בכך שריפוי הוא אפשרי גם כנגד כל הסיכויים והססמאות, והחתירה שלה לסקור ולחשוף סיפורי ריפוי, וגישות טיפוליות, ולהנגיש מציאות שלא תמיד גלויה לעין המחפשת, קצת ניערו אותי מהמקום השקוף והקטן שאני איכשהו ממקמת את עצמי בו, והזכירו לי שקרה לי משהו גדול מספיק בשביל לספר אותו הלאה. גם על ידי מישהי שהיא לא אני.
להיות אייטם ב"הארץ" היה אחד הדברים המפחידים
מתישהו בשנת 2018, העיתונאית רחל טלשיר, שהיתה מפורסמת בקרב שוחרי הבריאות הטבעית בזכות הטור הבריאותי הבלתי מתפשר שלה ב"הארץ", צלצלה אליי והזמינה אותי לראיון. היא שמעה על מסע הריפוי שלי ועל מה שאני עושה בעקבותיו, והחליטה שאם זה מסקרן אותה זה כנראה יסקרן גם את הקוראים שלה.
אני מאד נרתעת מחשיפה, פרסום מפחיד אותי, אבל השליחות שלי להצלת נשים מצליחה שוב ושוב להחליק את הצפרדעים החלקלקות האלה במורד הגרון שלי.
נסעתי אליה עם תינוקת רכה שטיילה עם השמרטפית שלה ברחובות נווה צדק בזמן שרחל ואני שוחחנו ארוכות.
יום לפני הפרסום הייתי בחרדות איומות. לא הבנתי אז שאני מתמודדת עם פוסט טראומה על רקע בריונות סייבר, שרכשתי לי באומץ רב בשנותיי כאקטיביסטית בריאות טבעית בביצה הטובענית של מחלה חשוכת מרפא. בתור אשה אולטרה רגישה, הטוקבקיסטיות היוו עליי איום ממשי, ואני ממש זוכרת איך ביקשתי מקהילת המטופלות שלי, והנשים שליוויתי, שיודעות שיש דברים בגו, מה זה גו, סופר גו, להיות בכוננות, ולכתוב תגובות תומכות ומחזקות, כדי שלא חלילה אצטייר שוב כהזויה שקרנית.
הכתבה פורסמה, והטוקבקיסטיות שתקו. היו רק תגובות תומכות ומעודדות ויכולתי לנשום לרווחה.
שיגרתי שכחתי
שלוש שנים לאחר מכן, ימי תקנות הקורונה המטורפים, רחל שוב מצלצלת. היא רוצה להפוך את הטור שלה לספר וביקשה שנעבור שוב על התכנים. הסכמתי ברצון, דייקנו ועידכנו ונתתי לה את ברכתי. ו… שכחתי מזה לגמרי. הראש שלי מן הסתם היה במקום אחר, בתור אקטיביסטית בריאות שהפעם יצאה להצלת נפשות באשר הן. בכלל לא שאלתי מה הולך להיות התוכן בספר, המסר שלו, החזון שלה לגביו. שיגרתי ושכחתי.
שנה מאוחר יותר, וכבר שבוע שרחל מנדנדת לי לבדוק דואר ולומר לה אם קיבלתי את הספר. מאז אותה שיחה הספקתי לעבור דירה לאיזור הכי כפרי שגרתי בו אי פעם, ונסיעה לדואר היא אירוע שיש להיערך אליו. נסעתי למטה למושבה לתיבת הדואר, רק כדי שתנוח דעתה של רחל, שכבר חשבה להגיע עד אליי צפונה ולהביא לי את העותק במו ידיה. יש משהו קסום ברגע הזה שבו נפתחת תיבת דואר ומתגלה בה משהו ממש מפתיע ומרגש, בינות לחשבונות וברושורים של צ'ולענט לשאבעס. בתוך מעטפת פצפצים לבנה חיכה לי הספר. הוא הגיע…
להיות פרק בספר מרגיש לי לגמרי אחרת
בבטן מתרגשת התיישבתי באוטו והתחלתי לעלעל, הגשם התחיל לרדת בחוץ, ובתוך האוטו דמעות של התרגשות מרטיבות את עיני – וואו, איזה ספר משנה חיים!
נדהמתי לגלות שקיבלתי פרק, בין פרקים על ענקים וענקיות! שרה חמו, גיל יוסף שחר, מירה ניאזוב, שושנה הררי, אלירן דה מאיו,… וואו וואו וואו, איזה כבוד, אני נרעדתי. מרובם למדתי בעצמי כל כך הרבה, ולפחות לשניים מהם, לשרה חמו ולגיל יוסף שחר, אני לחלוטין חייבת את המהפך שקרה בחיי. איך קרה שהסיפור שלי, שתפישת עולמי הטיפולית, כתובים באותו ספר יחד איתם? אני בפליאה עצומה והודיה בלתי נגמרת.
את הפרק השני בספר, "מחולים למרפאים", מתחיל הסיפור המופלא של מי שהפכה להיות חברתי ואהובתי, גלי הנדל, שטיפלה בעצמה והחלימה ממחלת האשימוטו, ושעשתה פה בישראל מהפכה בתחום הטיפול עצמי בבלוטת התריס. ממשיכה אחריה חברתי ואהובתי טלי בן ארי שהבריאה מפיברומיאלגיה, ואחריהן אני… כל כך גאה להכיר נשים כל כך מופלאות, רגישות עד השמיים ואמיצות עוד יותר, משנות עולמות, ואחיות שלי בכל כך הרבה מובנים.
היכן משיגים את הספר?
כנראה שברוב החנויות המוכרות, בודאות בסטימצקי (כי מטופלת מתוקה שעובדת בסטימצקי נדהמה למצוא את שמי בספר החדש שהגיע לחנות… ואני נדהמתי לא פחות ממנה, כי כאמור לגמרי שכחתי מהעניין…)
מידע נוסף על הספר, ועל רחל טלשיר אפשר למצוא כאן בעמוד הפייסבוק שלה, ואת הטור שלה ב"הארץ" אפשר למצוא כאן.
בתקווה שבפעם הבאה שאפרסם כתבה אודות הופעת הסיפור שלי בספר, זה יהיה על הספר שאכתוב אני סוף סוף. ב"ה כן יהי רצון.
באהבה
חני